יש מילים שיש להן דברים: מרק, שקדי מרק, פרח, כפית, תפוזים, עץ. ויש מילים שהן רק מילים: מלחמה, שלום, משבר, אמת, צדק, פתרון. אפשר לומר שאלו לא רק מילים, אלא מצבים, או תכונות, וזה נכון, אבל בעצם אני רוצה להגיד שאלו הן מילים שאין להן דברים ששייכים להן ממש. זה לא עושה אותן פחות חשובות, להפך, יכול להיות שמילה שאין לה דבר בכלל בכלל היא המילה בה׳ הידיעה, אבל לא על זה רציתי לכתוב. יש מילים שאין להן דברים ודי להתווכח. יש זמנים, כמו עכשיו, שהעובדה שהמילים האלה, אין להן דברים, ממש מורגשת בכל יום, והנפש הולכת ונסוגה מהן. אם הן אי פעם נתנו לה כוח, זה היה רק למראית עין, וברגע האמת היא רוצה תפוז. עץ. שקדי מרק. מרק. פרח. כפית. דברים, רק דברים, שאי אפשר לפרש, והם לא אומרים כלום על משהו חוץ מעצמם, אולי רק רומזים באגביות על עצם קיומם הבלתי מתפרש של דברים אחרים, כמו מים, סוכר, אוויר, חיטה, תמצית כורכום, גושי מתכת שנחים באין מפריע עמוק בבטן האדמה. ועם כל ניסיון מחודש לפרש, עולים גם פרפרים בבטן וסומק בלחיים, אבל תוך שניים-שלושה משפטים – אפילו בשיחה פנימית לחלוטין, בלי שומע – הקסם פג, כבר חשבתי ככה בעצם, ואז שוב חשבתי משהו אחר, איזה שעמום. ולעומת זאת עוגת בננות, קפה, כביסה לבנה מתייבשת בשמש. שמפו ללא דמעות, נר, שמן לוונדר.