יש מילים שיש להן דברים: מרק, שקדי מרק, פרח, כפית, תפוזים, עץ. ויש מילים שהן רק מילים: מלחמה, שלום, משבר, אמת, צדק, פתרון. אפשר לומר שאלו לא רק מילים, אלא מצבים, או תכונות, וזה נכון, אבל בעצם אני רוצה להגיד שאלו הן מילים שאין להן דברים ששייכים להן ממש. זה לא עושה אותן פחות חשובות, להפך, יכול להיות שמילה שאין לה דבר בכלל בכלל היא המילה בה׳ הידיעה, אבל לא על זה רציתי לכתוב. יש מילים שאין להן דברים ודי להתווכח. יש זמנים, כמו עכשיו, שהעובדה שהמילים האלה, אין להן דברים, ממש מורגשת בכל יום, והנפש הולכת ונסוגה מהן. אם הן אי פעם נתנו לה כוח, זה היה רק למראית עין, וברגע האמת היא רוצה תפוז. עץ. שקדי מרק. מרק. פרח. כפית. דברים, רק דברים, שאי אפשר לפרש, והם לא אומרים כלום על משהו חוץ מעצמם, אולי רק רומזים באגביות על עצם קיומם הבלתי מתפרש של דברים אחרים, כמו מים, סוכר, אוויר, חיטה, תמצית כורכום, גושי מתכת שנחים באין מפריע עמוק בבטן האדמה. ועם כל ניסיון מחודש לפרש, עולים גם פרפרים בבטן וסומק בלחיים, אבל תוך שניים-שלושה משפטים – אפילו בשיחה פנימית לחלוטין, בלי שומע – הקסם פג, כבר חשבתי ככה בעצם, ואז שוב חשבתי משהו אחר, איזה שעמום. ולעומת זאת עוגת בננות, קפה, כביסה לבנה מתייבשת בשמש. שמפו ללא דמעות, נר, שמן לוונדר.

אימא אומרת שסבתא יוכבד מאוד מפחדת

כשדופקים לה בדלת

כי פעם

מזמן,

כשסבתא הייתה ילדה קטנה

בארץ רחוקה

אנשים רעים דפקו לה בדלת

ולקחו איתם את אבא ואימא שלה

ואת ברטה

אחותה הגדולה.

אני לא יודעת אם אימא המציאה את הסיפור הזה

או שסבתא פשוט נהיתה פחדנית מהזיקנה

אבל פעם שאלתי את סבתא

אם היא מתגעגעת לבית שהיה לה

בארץ ההיא

והיא חיבקה אותי חזק

ולחשה:

מיין קינד,

כאן הבית שלי,

רק כאן.

וכששאלתי את אימא

אולי סבתא צודקת?

כי בכל זאת

כדאי להקשיב לאישה מבוגרת,

היא הבטיחה לי

שאין לי בכלל מה לדאוג,

כי האנשים הרעים מפעם

לא קיימים עוד.

והשלום תיכף יגיע

וגם אם לא

בן אדם נורמלי

לא צריך לפחד להיות בבית שלו.

אבל בקיבוץ של סבתא יוכבד

יש ילדים לא מחונכים

שבכוונה דופקים לה חזק,

וכשהיא שואלת מי זה,

הם בורחים

אימא אומרת שסבתא יכולה לחטוף מזה התקף לב

ואבא אומר שהיא ממש מגזימה,

כי כאן זה לא שם,

כאן יש לנו מדינה

ומי כבר יבוא לקחת זקנה.

…

מוזר לשכב כאן בחושך,

ליד סבתא יוכבד

שעכשיו באמת נראית כמו זקנה מטורללת

מאז שדפקו לה בדלת אנשים רעים חדשים

וירו באבא

ואחר כך באימא

ואז בשני האחים שלי

הקטנים

וגררו אותי ואותה

לארץ רחוקה

דרך השדות החרושים

שהיא כל כך אהבה

וקצת התחלפנו,

סבתא ואני,

כי עכשיו היא כל הזמן מתחננת

שמישהו כבר יפתח פה את הדלת

ואני מתפללת

שלא,

כי אני כל כך

מפחדת.